כואב

אני לא אפתח את זה פה לעומק... אבל חבר שלי איכזב אותי, כל כך איכזב אותי ...

איך זה שתמיד האנשים שהכי קרובים אליך והכי אוהבים אותך ואמור להיות הכי אכפת להם ... בסוף הם אלו שהכי פוגעים בך? ...

עוד יותר כואב זה שאמרתי לו :" אתה מאכזב אותי, אתה מכאיב לי" ולא אכפת לו.

אני יודעת אני יודעת שאני צריכה לסיים את זה, אני מרגישה את זה פעם אחרי פעם.

זה לא שאין אהבה, יש אהבה ענקית והיא הדדית אני יודעת.

אבל אני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב שמגיע לי יותר. אני יודעת שאני צריכה לסיים את זה, אני יודעת ולא עושה עם זה כלום.

אולי זה בגלל שאם לא יהיה לי אותו ... לא ישאר לי עוד כלום... ואני לא אומרת את זה סתם, זה נכון, זה עובדה. הרי אני וה-so called חברות שלי ניתקנו קשר. כרגע יש לי אולי חברה אחת שאני באמת יכולה לסמוך עלייה, וגם את זה ניראה לי שעדיף לקחת בערבון מוגבל.
ואולי זה בגלל שפשוט אין לי אומץ.

בכל מיקרה, אני פשוט לא עושה את זה.
וזה מה שקורה... כאב, כאב, כאב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

טוב זה לא באמת מעניין אתכם כנראה... אז זה מה שלבשתי ליום הראשון בעבודה (שהלך סבבה לאללה):

סריג של מנגו, שורטס ג'ינס מקרוקר, גרביונים מזוייה בת"א, מגפיים משנה שעברה ממרקו,תיק מרנואר, שעון חדש -איביי.
בעבודה צריך ללבוש פריט מהחנות אז הוספתי עליי ווסט שחור זמש עם ניטים זהובים.